חדשות ומידע

חובות דירקטורים ומנהלים על פי הדין הישראלי


חובות כלליות

על הדירקטור בחברה מוטלת החובה לקבוע הנחיות לגבי מדיניות החברה ולפקח על ביצוע פעולות של המנכ”ל. בין תפקידיו השונים, נדרש הדירקטור להכין את הדוחות הכספיים של החברה, לפני הגשתם לבעלי המניות, לכנס אסיפות בעלי המניות לקבוע את סדר היום המוצע באסיפות אלו, ליישם את ההחלטות שמתקבלות באסיפות בעלי המניות, ולפקח כי החברה מנהלת על פי החוק.

למרות הדעה המקובלת היא כי תפקידיו ואחריותו של הדירקטור ניתנים להאצלה, יש להדגיש כי חלקים נרחבים מתפקידיו לא ניתן להאציל על פי החוק, ובין השאר קביעת המדיניות הכללית של החברה, מדיניות חלוקת רווחים, הענקת אופציות ואישור דוחות כספיים של החברה.

חובת האמוןבעוד שהפרת חובת זהירות נוגדת לעיתים קרובות את האינטרס העצמי של נושא המשרה, הניזוק אף הוא מן הפגיעה בחברה עקב התנהגותו המפרה, הרי שהפרת חובת אמונים מצמיחה לו, על פי רוב, רווח אישי, מאחר שבבסיסה עומדת פעולה שנועדה לקדם אינטרס אישי. חובת האמונים (סעיף 254 לחוק החברות) מורה לכל דירקטור כמו לכל נושא משרה אחר בחברה כי קיימת לו חובה לממש את מירב כוחו על מנת לפעול בתום לב לטובת האינטרסים של החברה.  חובת האמון דורשת מהדירקטורים ונושאי המשרה שלא לפעול באופן שעלול לגרום ניגוד אינטרסים בין החברה לבין עצמם. דוגמה לכך היא כאשר למנהל או דירקטור יש אחזקות בחברה שהיא צד שלישי שבה והחברה שבה מכהן כדירקטור עתידה להשקיע בה הכסף.  הדירקטור חייב להימנע  מלהתחרות עם עסקי החברה ומלצבור יתרון אישי והזדמנויות עסקיות מהידע שניתן לו בגין תפקידו בחברה, כדי לייצר לו או למישהו אחר תועלת אישית. יתר על כן, הדירקטור חייב להעביר לחברה כל מידע ומסמכים בקשר לעסקי החברה, בנסיבות שבהן קיבל את המידע בתוקף תפקידו כנושא משרה בחברה.

חובת הזהירותבצד הסמכות הרחבה שניתנה לדירקטורים, הוטלו עליהם חובות שונות של זהירות ומיומנות, אשר נועדו לאזן בין שני אינטרסים מרכזיים: מצד אחד, הצורך להגן על ציבור המשקיעים בחברה, בעלי המניות והנושים, מפני התוצאות השליליות של פזיזות שלוחיהם או חוסר מיומנותם. מנגד, הצורך לקבוע את רמת הזהירות והמיומנות ברף כזה אשר לא יביא להרתעת מועמדים מוכשרים וראויים מלקחת על עצמם את נטל התפקיד (אוריאל פרוקציה דיני חברות חדשים לישראל 327 (התשמט)).

חובת הזהירות ( סעיף 252 ו– 253 לחוק החברות) הינה החובה לנקוט בכל האמצעים שדירקטור סביר היה נוהג בהם הנסיבות הקיימות ( עפ 186/80 יערי נמי, פד לה (1) 769- השופט ברק ).  באופן עקרוני, מעשים או מחדלים שהדירקטור הסביר היה עושה נמנע מלעשות אותם בנסיבות דומות, מהווים את הסטנדרט לבחינת מעשה רשלני.

מערכת היחסים בין החברה לבין הדירקטורמערכת היחסים בין החברה לבין המנהל היא למעשה חוזית. עם זאת, בהעדר מסמך רשמי כתוב בין הצדדים, הדרישות וההתחייבויות במערכת היחסים הזו יהיו אלו שחוק החברות מגדיר.

סנקציות פליליותבמקרים מסוימים, הפרת חובות הדירקטור עלולה להוביל לסנקציות פליליות.  רשימה לא סגורה עשויה לכלול: גניבת נכס של החברה, זיוף מסמכים בכוונה להונות, רישום מסמכים כוזבים, פגיעה מכוונת ביכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה ועוד.

זכויות הדירקטורלצורך מילוי תפקידו, כל נושא משרה ודירקטור בחברה רשאי לבדוק את מסמכי החברה ולקבל העתקים מהם, לבדוק את נכסי החברה ולקבל עצות מקצועיות על חשבון החברה.  באופן כללי הדירקטור רשאי להשתמש בכל סמכויותיו לביצוע כל הפעולות הקבועות בחוק או בתקנון החברה, לרבות: הזכות למנות דירקטור אחד או יותר, הזכות למנות מנכ”ל או מנהל אחר החברה, הזכות לפטר נושאי משרה ולמנות אחרים במקומם, שינוי התגמול של המנהלים או כל של כל בעל תפקיד אחר מעת לעת, קביעת שכר רואה החשבון המבקר של החברה  ועוד, בכפוף לכל דין.

בתי המשפט בישראלבבחינת הפסיקה שהצטברה מאז חקיקת חוק החברות, יש לשים לריבוי התיקים שהגיעו לבית-המשפט בתביעות שונות בגין הפרת חובות האימון של דירקטורים ומנהלים.  ריבוי התביעות מצביע על מהפכה שהתחוללה בדין הישראלי בתקופה האחרונה, שכן בעבר, לא נאכפו חובות האימון של הדירקטורים ונושאי המשרה בצורה משמעותית.    עיקרון “אי-ההתערבות” אשר הנחה את ביהמ”ש באנגליה, ואח”כ בישראל, צמצם את נכונותו של בית-המשפט לנהל פיקוח משמעותי על הליך קבלת ההחלטות בתוך החברה.

מצב זה החל להשתנות בהדרגה, לאחר דוח בייסקי אשר פורסם בשנת 1986, בעקבות פרשת וויסות מניות הבנקים: לאחר שהתברר הנזק החברתי העצום העלול להיגרם כתוצאה מכשלים בניהולן של חברות ציבוריות, ולאחר שהתגלה כיצד כשלו מנגנוני קבלת ההחלטות בתוך הבנקים מלעצור את הליכי הוויסות – התחזקה התפיסה שלפיה, יש מקום להרחבת חובות האמון והאחריות האישית של הדירקטורים ונושאי המשרה. על רקע זה, הורחבה לאחר מכן גם אחריותם של רואי החשבון והמבקרים הפנימיים של חברות.

המהפכה שהתחוללה בעניין זה נערכה במספר שלבים:

בשלב הראשון התפתח מודל הפיקוח. בעניין זה דוח בייסקי, ולאחריו, פסק הדין בעניין בוכבינדר נ’ כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (עא 610/94, פד נז (4) 289 (להלן, עניין בנק צפון אמריקה) עיגנו את תפקידו של הדירקטוריון כמפקח על הליכי קבלת ההחלטות בתוך החברה. פסק הדין הוסיף והורה על אחריותם האישית של הדירקטורים לנזקים הנגרמים לחברה כתוצאה מהפרתה של חובת הפיקוח.

בשלב השני, תוקנה פקודת החברות: תיקון מס’ 4 עיצב מחדש את חובות האמון של הדירקטורים ונושאי המשרה. התיקון קבע סטנדרטיזציה של הליכי קבלת ההחלטות בחברה, בכל מקרה שבו מתקיים חשש לניגוד אינטרסים, על מנת להבטיח מראש שניגודי האינטרסים לא יגרמו לפגיעה בטובתה של החברה.

בשלב השלישי, חוקק חוק החברות, שהרחיב עוד יותר את חובות האמון של הדירקטורים ונושאי המשרה. החוק אימץ את הסדריו של תיקון מס’ 4, וכן, קבע את אחריותם האישית של המנהלים בסיטואציות קונקרטיות, כגון, חלוקה אסורה לבעלי המניות (סעיף 311 לחוק החברות) , אישורו של מיזוג הפוגע בכושר הפירעון של החברה המתמזגת (סעיף 315 לחוק החברות) , טקטיקות התגוננות המביאות לטרפודה של הצעת רכש (סעיף 330 לחוק החברות).

בשלב הרביעי, נחקק תיקון מס’ 3, אשר הגביר את הסטנדרטיזציה של הליכי קבלת ההחלטות בתוך החברה, מתוך המגמה להבטיח את האכיפה האפקטיבית של חובות אלו.

*נלקח מספרה של אירית חביב סגל, דיני חברות – 2007.